אני זוכרת את עצמי אחרי הלידה הראשונה, כולי בחרדות, חששות, פחד תהומי. חשבתי שאלו ההורמונים המשתוללים כך שלא ייחסתי לזה חשיבות יתרה. תוסיפו לזה גם עייפות מצטברת, חוסר שינה, חוסר שמש, חוסר כללי והרי לכם מתכון לדיכאון.
הפעם הראשונה שבה עלתה לי למודעות המחשבה שאולי משהו לא ממש בסדר הייתה כשהגעתי לביקור השבועי בטיפת חלב. האחות בדקה, מדדה, שקלה, בחנה, כתבה, שאלה ובסוף הביקור הגישה לי טופס. התחלתי למלא אותו בהיסח דעת – שם, שם משפחה, תעודת זהות, האם במשך השבוע האחרון הרגשתי עצובה או אומללה, האם במשך השבוע האחרון הרגשתי חרדה או דאגה ללא כל סיבה, האם… האם… האם… והשאלות המשיכו והמשיכו ואני סימנתי בכולם לא אבל בלב הרגשתי כן. כל כך התביישתי שאפילו לא הצלחתי להודות בפני עצמי שהמצב לא טוב.
ככל שעברו הימים, השאלון הזה ניקר במוחי יותר ויותר. השאלות לא הניחו לי. הרגשתי שאני נקברת תחת השאלות האלו ותחושת המחנק התחילה להציף את חלל בית החזה. בסופו של דבר, כשאימי ובעלי שמו לב שמשהו לא קשורה והתחילו ללחוץ בכיוון נשברתי והודאתי שאני מרגישה שמשהו לא קשורה. משהו לא בסדר בתחושות שלי. איבדתי את השליטה על הרגש. זה הציף אותי ושלט בי בכל רגע, פעולה או מחשבה שעברה במוחי.
אף אחד לא עושה הכנה להורות. הכנה לצבא, הכנה לפסיכומטרי, הכנה ללידה – כן. אבל הכנה להורות – זה לא. בעיניי זה חשוב הרבה יותר מההכנה ללידה עצמה. לא פלא שיש כל כך הרבה נשים הסובלות מדיכאון אחרי לידה ובמקום לפנות לעזרה הן נקברות תחת הבושה. לכן, חשוב מאוד ליידע, לדבר, לספר לכל מי שעומדת ללדת – יש דבר כזה שנקרא דיכאון אחרי לידה, אי אפשר לצפות מראש מי תיכנס לדיכאון ומי לא ולכן צריך להיות מודעים לסימנים – תחושת דכדוך הנמשכת לתקופה של יותר מחודש, שינויים חדים במצב הרוח, רגישות יתר, בכי, חרדה, תחושת בדידות, בושה או אשמה. חשוב להיות רגישים לסימנים האלו כדי לסייע ליולדת ולמנוע התדרדרות במצב.