לבד
לבד

חברתי הטובה הייתה מוטרדת מאוד לאחר שבכורתה ילדה את נכדה הראשון. יום יום בדרך מהעבודה עצרה לקנות כל מה שבתה הצטרכה, הגיעה הביתה העמידה סיר אוכל לביתה ומיד נסעה לביתה. כך מספר חודשים רצופים לאחר הלידה. היא מעולם לא התלוננה עשתה זאת באהבה מהולה בדאגה. אני שהתבוננתי מהצד ראיתיה בדאגתה, בעשייתה ובתשישותה ולא כל כך הבנתי זאת. הרי לידה מלווה בכל כך הרבה שמחה, שמחה שבצידה תשישות של האם שמתפוגגת מול השמחה. אבל דאגה כזו ותשישות כזו של סבתא לא הכרתי לפני כך.
יום אחד כשהבעתי את דאגתי, חברתי סבתא החדשה פרצה בבכי מר וספרה את אשר קרה. בתה שנהייתה לאם צעירה נתקפה אחרי הלידה במה שנקרא דיכאון לאחר לידה. דבר שאז לא היה עדיין כמעט מוכר במחוזותינו וכשזה קרה הייתה שתיקה מול המצב, מעין בושה והסתרה כדי שאף אחד
לא ידע.
הבת של חברתי נמצאה במצב רוח ירוד רוב שעות היום, בתחילה כמובן שקשרו זאת להורמונים לאחר לידה והיה ברור שזה יחלוף במהרה, אך לא כך היה. האם הצעירה הייתה מבולבלת ולא הבינה מה קורה לה. היא נתקפה בפחד וחרדה להישאר לבד עם הרך הנולד, פיתחה חרדות לקלח אותו לבד, לחתל אותו, אפילו להאכילו. היא ראתה בעיני רוחה תחזיות שחורות למה שעלול לקרות בטיפול היומיומי ברך הנולד. היא אבדה את בטחונה, איבדה תיאבון, ירדה במשקל, התקשתה לישון, לא הייתה מרוכזת כלל, מחשבתה נדדה מאפוקליפסה אחת לשנייה.
חברתי שהייתה אמא מסורה וסבתא עוד יותר מסורה לקחה בתחילה ימי חופש כדי להיות כל הזמן עם בתה. כשימי החופשה הסתיימו היא נאלצה לחזור לעבודה פן תאבד את מטה לחמה והמשיכה להיות כמה שאפשר עם בתה שהעדיפה אותה על האבא הצעיר שלא ידע אפילו איך לגשת לעניין.
חברתי הייתה לבתה פסיכולוגית לעת מצוא, לחברה, לאמא אוהבת ומסורה, לנני לנכד שנולד, לעוזרת בית, למבשלת, לאחות רחמניה וכל מה שאפשר. אט אט התינוק גדל והאמא התאוששה מהמצב וחברתי יכלה לרווח את שהייתה עם בתה.
ליולדת הצעירה היה מענה בדמות אמה, אך חברתי נותרה בתחילה ללא עזרה למצוקתה. מאז ומעולם היינו חברות בנשמה, חולקות כל דבר, מתייעצות ומשתפות בסודות הכמוסים ביותר, מפרגנות ומחזקות זו את זו. אך בתחילה כשהייתה צמודה לבתה לא היה לה את הזמן לדאוג לעצמה. כשראתה שכך לא תוכל היינו מוצאות לנו זמן לשיחה שהייתה ונטילציה עבורה וכך גם היא צלחה את התקופה.