מתי תיגמר הקורונה? כך הילד שלי בן ה5.5 שואל אותי מדי פעם שוב ושוב… וכל פעם מחדש אני עונה לו – אי אפשר לדעת ממי,  אנחנו לא יודעים. אבל אתה יודע מתי תיגמר הקורונה באמת? והוא עונה לי את מה שכבר כמה פעמים שמע ממני ובטח שלא ממש מבין… "כשאנשים יאהבו אחד את השני..". נכון, אני אומרת לו, כשכל האנשים כבר יבינו למה יש קורונה בעולם, ולא רק ירצו לחזור לעולם הישן שהם מכירים. כשאנשים יהיו יותר סבלנים אחד לשני, לא כמו זה שעכשיו צופר מאחוריי ולא רואה שאני עדיין לא יכולה להיכנס לכביש…

"כמו אימא שנהנית הכי הרבה כשהילד שלה נהנה"

האמת שזו האמת, רק שקשה להסביר אותה. התרגלנו לעולם מסוים וזה כוחו של הרגל, אנחנו רק רוצים לחזור לעולם הישן שאנחנו מכירים. אבל הטבע רוצה אחרת. הטבע רוצה שנעבור שינוי. שנבין שאי אפשר להמשיך להצליח על חשבון האחר, שאי אפשר להמשיך לצרוך בלי סוף ולגמור את משאבי הטבע.

הטבע רוצה שנבקש שינוי. והלוואי שנבין את זה לפני שהטבע יביא עוד מכות שיכאיבו לנו. הלוואי שנבין שכדאי לנו להשתנות, שכדאי לנו פחות להיות משועבדים לחיים של 10 שעות בעבודה ועוד כלום זמן עם המשפחה לפני שהולכים לישון. שכדאי לנו להכניס יותר איזון בחיים שלנו בין עבודה ובית. שכדאי לנו להיות יותר נחמדים ומתחשבים אחד בשני, שכדאי לנו לחשוב גם על האחר ולא רק על עצמינו.

כמו אימא למשל שנהנית הכי הרבה כשהילד שלה נהנה. נהנית מלתת. כך זה גם לא רק כלפי הילדים שלנו, פשוט זה קשה לנו יותר. אבל אם מצליחים לפעמים, במקום לכעוס על מישהו למשל, לשלוח לו אהבה ותפילה של טוב, פתאום באופן פלא אנחנו מרגישים יותר טוב. ותכלס, הרבה יותר כיף לאהוב, מאשר לשנוא ולפחד.

אז לסיכום, אין על אהבה, כולנו מחפשים כל חיינו רק אהבה. להרגיש ביטחון ושייכות בחיינו. ונראה שהקורונה פה כדי להזכיר לנו את זה, כי שכחנו. טבענו במילויים חיצוניים שהשכיחו את המאוויים הפנימיים ביותר שלנו. אז הנה הקורונה לוקחת לנו את האפשרות למלא את עצמנו כמו פעם בתענוגים חיצוניים, כדי שניזכר שקשרים בינינו הם אלו שהכי ממלאים אותנו, קשרים של אהבה ודאגה הדדית!