יש דיכאון ויש דיכאון. אנחנו משתמשים הרבה במילה הזאת וזה מביא לבלבול גדול. דיכאון הוא קליני היא מחלה נפשית עם היבטים פיזיים. בן אדם לא רוצה לאכול, לא יכול לישון, לא מוצא טעם לחייו ובמקרים מסוימים רוצה לשים קץ לחייו. אבל כשאנחנו אומרים שאנחנו בדיכאון אנחנו בדרך כלל מתכוונים שאנחנו לא במצב רוח מרומם. אנחנו כל כך רגילים לשמוע חברים בדיכאון, שאנחנו לא שמים לב כשהנורה האדומה נדלקת והחברה שלנו צריכה עזרה רצינית מאיתנו ומהמערכת. מה גורם לדיכאון? אומרים שזה תורשתי, שזה סביבתי, כתוצאה מטראומה או תוצאת לוואי מסמים. סך הכל, לא תופעה נעימה. לפעמים אנחנו כל כך בדיכאון שאנחנו לא יודעים שאנחנו בדיכאון. מה לעשות?

אחת הגישות הנפוצות ממליצה על פעילות גופנית, למרות שהגוף לא רוצה לעשות כלום, ובכל זאת לעשות. ללכת ברגל, לבקר מקום נעים כמו גן צמחים, לדבר עם חברים, לעשות מה שאפשר כדי לא להיות בבידוד. בידוד נותן השראה לדיכאון כי אין משהו כנגדו. עם הזמן, לאט לאט הדיכאון עולה למעלה או יורד למטה ועוזב אותנו בשקט. 

יש דיכאונות יותר נפוצים מאחרים. למשל, דיכאון אחרי לידה מאוד נפוץ. זה לא אומר שאנחנו לא צריכות תמיכה וטיפול בזמן שאנו בדיכאון, אבל לחברה יש היסטוריה רשומה של המצב הזה ומה לעשות להתגבר עליו. לפעמים צריך לקחת את הדיכאון באהבה, לתת לו זמן, לדעת שהוא כאן לשרת אותנו ולתת לנו להבריא ממצב כל כך קשה שאין לנו מילים עבורו. לפעמים טוב להודות לדיכאון במקום לנסות להיפטר ממנו ולהפיק כמה שיותר תועלת ממנו.

אנשים שכל הזמן רצים פתאום נעלמה הסיבה לריצה לפעמים נכנסים לדיכאון. זהו מסר שהגוף נותן לנו להסתגל למצב החדש. זה לא קל לעבור ממצב למצב. למשל, כשהילדים היו בבית האמא כל הזמן עסוקה, להכין אוכל, לעשות כביסה, לחנך, להדריך. הם עוזבים את הבית והקן הריק זורק אותנו מאיזון. אבל אל תדאגו, תמצאו משהו אחר למלא את חייכם, והדיכאון יעוף דרך החלון, יעשה שלום באהבה עם נשיקה על הלחי.