לאחרונה, המילה "חרדה" נכנסה עמוק לתוך הלב. באה הקורונה והכניסה אותנו לחרדה שלא הכרנו מעולם. חרדה בריאותית שהביאה לחרדה כלכלית, ולחוסר ודאות כללית. בנוסף, שמו עלינו מסכות, סגרו אותנו בבתים והרחיקו אותנו מאנשים. לאחר שצפנו בקושי מעל לגל יוצאים שוב לחופשי, כך נדמה. אבל אחרי שישבנו בבית, יש אנשים שדווקא כשיוצאים ומנסים לבסס מחדש שגרת חיים הם חווים חרדה. פשוט מפחדים. מה יהיה עכשיו כשחוזרים לכאורה לשגרה?

כל הדאגות על העתיד, הילדים והבריאות אולי השכיחו מאנשים כמה לא היינו מרוצים מהחיים. כמה עבדנו הרבה ולא היה לנו זמן למשפחה, לבני הזוג והילדים, כמה המפגשים עם אנשים בעבודה, ברחוב, בכל מקום כרוכים בלחצים ובמאבקים תמידיים. כמה מתוחים היינו ולא מסופקים. יש אנשים שלא שכחו והם אולי גילו מחדש  שהחיים יכולים להיות אחרים. שקטים ורגועים יותר. 

"כל הדאגות השכיחו מאנשים כמה עבדנו הרבה ולא היה לנו זמן

כעת כשהסתיים עוד סגר, האם העולם השתנה? האם אנחנו חוזרים לאותן מערכות, לאותן עבודות, לאותם יחסים מקולקלים בין אנשים? החרדה שבתוכנו מתעוררת כי אנחנו פשוט לא מבינים לאיזה חיים אנחנו צריכים לחזור. מעבר לפרנסה, למה אנחנו צריכים ככה לחיות? 

אנחנו חיים בתוך מערכת טבע, מערכת העובדת כולה בהדדיות. כל הרמות בה קשורות ותומכות אחת בשנייה, תלויות ומשרתות זו את זו. האנושות היא היחידה המתנהגת כאילו אנחנו קיימים בפני עצמנו, לא חייבים דין וחשבון ולא יחס טוב לאף אחד. גם לא בינינו, בני האדם. מערכות חיינו עובדות על ניצול ושליטה במקום התחשבות ונתינה ולכן חיינו מלאים בסבל ובחוסר משמעות במקום שנהנה גם אנחנו מכל השפע והאושר שבטבע.  אם היינו משפרים את היחסים ביננו, לפי החוקיות שבטבע – עזרה וערבות הדדיים – היינו מרגישים קיום אחר לחלוטין. 

ההפך מחרדה היא שמחה! אם אנחנו נשנה את מהות הקשר בינינו, את סוג הקשר בינינו, שיהיה יותר חם, יותר אדיב, בפנימיות הלב, אז אנחנו לא נפחד משום דבר. נקום בבוקר בשמחה. אם כל אחד מאיתנו היה יודע ומרגיש כשהוא יוצא מהבית שלו, לעבודה, ללימודים, שכל אינטראקציה עם אנשים תביא ליתר איזון ביניהם ותגרום לאיזון עם הטבע, אז הוא יתמלא שמחה כי בזה הוא מיטיב את החיים שלו, את חיי המשפחה שלו ואת חיי כל העולם ולא יהיה בו שום פחד או חרדה. החיים יהפכו להרפתקה.