שנאת חינם גם בזמן הקורונה

השבוע יצא לי לשמוע תוכנית רדיו לא שגרתית. מנחי התוכנית ביקשו מהמאזינים מהמגזר החרדי, להתקשר ולספר מה עובר עליהם בקורונה. הם ביקשו גם שלא יתקשרו פוליטיקאים, אלא אנשים רגילים שנמצאים בתוך הקהילה החרדית. המאזינים החרדיים סיפרו איך הם מנסים להתמודד עם הקורונה, על כך שהם מאוד שומרים על הכללים ,על הקשיים שלהם, על זה שהם נאלצים להיות בבידודים חוזרים בגלל גודל המשפחה. עד כאן לא משהו מעניין במיוחד, אלא שמאזינה אחת שהתקשרה התחילה לדבר שהדבר שהכי קשה לה זה ההרגשה ששונאים אותה. היא ממש מרגישה מבטי שנאה ננעצים בה כשהיא הולכת ברחוב, מרגישה שמפחדים ממנה, כאילו היא באה להדביק אנשים בקורונה בכוונה. היא מרגישה שיש כנגדה שנאה קשה, שהשנאה הזו אינה קשורה לקורונה, אלא עוד התחילה לפני פרוץ המגיפה. לטענתה זה כבר כמה שנים שיש התעצמות גדולה מאוד של יחס שלילי לחברה החרדית. 

האמת, למרות שאני חילונית, הזדהיתי איתה. גם אצלנו יש מסיבות טבע של מאות אנשים, גם אצלנו יש מנהיגים כמו אביגדור ליברמן שקוראים לאנשים לא להישמע להוראות הממשלה, אז למה הטענות מופנות רק כלפי חרדים. האם לזה קוראים שנאת חינם? שנאה שאין לה סיבה אמיתית. הגל הזה של השנאה נראה אופף יותר ויותר מגזרים. שונאים את הימין, שונאים את השמאל, את החרדים, את המתנחלים, את הערבים. כאילו הקורונה הוציאה מתוך אזרחי מדינת ישראל את הרע שבנו. 

בדרך כלל, משבר או בעיה ביטחונית מוציאים מעם ישראל את הטוב. אנחנו שוכחים את המלחמות וההאשמות ומתגייסים יחד למען המטרה המשותפת. הפעם זה לא קרה. הפעם קרה משהו הרבה יותר גרוע. לא רק שיש התפרצות של שנאה בין החלקים השונים במדינה, אלא שאין שום אמון. כל אחד חושב שמישהו עובד עליו, מסדר אותו, עושה עליו קומבינה. גם כשהקורונה תעבור הבעיה הזו חייבת פתרון, היא הרבה יותר גרועה מהקורונה. חשבנו ששנאת חינם זו מחלה שכבר נפטרנו ממנה, כמו שחפת או פוליו, אבל מסתבר שהיא עדיין חיה ונושמת ואפילו מדבקת יותר מתמיד.