ואהבת לרעך כמוך – קרש הצלה אנושי

אחד הזיכרונות המרגשים מטיוליי בעולם לפני לא מעט שנים היה בשוויצריה דווקא.  הגעתי לשם בשעות אחר הצהריים המאוחרות, רעבה ועייפה, עמוסה במזוודה ובתרמיל שהורגשו כמו שק של אבנים שמאפשרים גרירה בלבד. מצאתי את עצמי עומדת על גשר בלב ציריך, אחרי נסיעה של 7 שעות מאיטליה – ברכבת מלאה בנוער איטלקי קולני מלא מרץ נעורים שלא ראה ממטר את הנוסעים המבוגרים. הייתה בידי כתובת של פנסיון אליו הייתי אמורה להגיע, כשהידיעה איך מגיעים אליו הייתה בבחינת נעלם גדול. על פני חלפו עוברים ושווים, כולם ממהרים לחזור לביתם אחרי יום העבודה, עם ארשת פנים רצינית ולא ממש פתוחה לשאלות שלי בגרמנית עילגת כי אנגלית לא ממש הייתה שגורה בפיהם. לצפות מהם שייכנסו לנעליי וינסו לעזור מתוך הרגשה אנושית בסיסית של "ואהבת לרעך כמוך", שהיוותה נר לרגלי בכל מצב – לא היה מציאותי. למרות זאת, כנראה שבתוככי תוכי אכן סמכתי על זה, מצב שרק הגביר את התסכול ואת הרגשת המצוקה. 

"מצאתי את עצמי עומדת על גשר בלב ציריך"

פתאום, מבלי ששמתי לב, פנה אלי זוג מבוגר, כשהבעל שואל באנגלית עם מבטא של דוברי גרמנית – כיצד יוכלו לעזור לי. מרוב תדהמה, כמעט שכחתי את האנגלית שלי; לרגע הם נראו לי כצדיקים בסדום. יחד עם זאת, חשבתי לתומי שהם פונים אלי כי נראיתי יוצאת דופן בנוף שהסתובב על הגשר – מצב שעשוי היה להפיג להם את השעמום של החיים חסרי המעש בגילם.

קפצתי על ההזדמנות שמקשיבים לי, והוצאתי בשטף דיבור חסר מעצורים את כל התסכול שהצטבר בי. היה נראה שהם מתקשים להבין אותי, את האנגלית מלווה במבטא הצברי שהשתלט עלי. ראיתי אותם מחליפים מבטים ביניהם, ותיכף אח"כ מנסים לברר איתי מאיזו ארץ אני. להפתעתי העצומה, אני שומעת את הבעל אומר לאשתו בעברית שלפי האנגלית אני ודאי מצרפת. לא היה גבול לשמחתי, וגם לשמחתם; היו אלה זוג ייקים מקרית ביאליק. 

הייתי צריכה כנראה לנסוע לטיול ארוך באירופה בשביל להבין שההרגשה של 'ואהבת לרעך כמוך', של דאגה לאחר גם אם הוא לגמרי זר לך – אופיינית כנראה לנו, לישראלים בלבד, הרואים את העזרה והדאגה לאחרים כחלק מהקיום שלנו בעולם הזה.